לאומי קארד אשראים בע"מ נ' בן עוזר

החלטה

1.בפני בקשה לביטול החלטתי מיום 17.3.2010, בה דחיתי בקשה להארכת מועד להגשת התנגדות לביצוע תביעה על סכום קצוב, שהגיש המבקש, עו"ד ערן בן-עוזר, נגד המשיבה, לאומי קארד אשראים בע"מ, ובהתאם, הוריתי על מחיקת ההתנגדות עצמה, וחייבתי את המבקש בהוצאות המשיבה.

לשם נוחות הקריאה ולמען הקיצור, תיקרא הבקשה שבפני "בקשת הביטול", ההחלטה מיום 17.3.2010 תיקרא "ההחלטה הנדונה", והבקשה להארכת מועד תיקרא "בקשת ההארכה".

2.ההחלטה הנדונה, שהיתה מנומקת, והתבססה על בקשת ההארכה ועל תגובת המשיבה לה, ניתנה בהעדר תגובה מצד המבקש על תגובת המשיבה, כמפורט בגוף ההחלטה הנדונה.

לפיכך, קבעתי בהחלטה נוספת, מיום 27.4.2010, כי ניתן להשיג על ההחלטה הנדונה כדרך שמבקשים ביטול החלטה שניתנה במעמד צד אחד. זו, איפוא, המסגרת הדיונית להחלטה הניתנת עתה. (אעיר, כי בתגובתה לבקשת הביטול, חולקת המשיבה על קביעה זו, וסבורה כי אין עסקינן במקרה הדומה להחלטה שניתנה במעמד צד אחד, אולם לא ירדתי לסוף דעתה).

3.על פי ההלכות הידועות, החלטה תתבטל "מן הצדק" מקום בו נפל פגם בנתינתה, ובהקשר שלנו: מקום בו מתברר, כי לא ניתנה למבקש שהות מספקת, או הזדמנות נאותה, להגיש את תגובתו לתגובת המשיבה על בקשת ההארכה.

בבקשת הביטול, אין המבקש טוען כלל לפגם שכזה, אלא רק מסביר מדוע לא הגיש את תגובתו במועד. לפיכך, אין עסקינן בביטול "מן הצדק" של ההחלטה הנדונה.

4.מקום בו לא נפל פגם במתן החלטה, אך – בשים לב לצירוף הנסיבות של הגורם לאי הגשת התגובה, מחד, והטענות לגוף העניין, מאידך, יש הצדקה לבטל את ההחלטה – זהו הנקרא בלשון הפסיקה "ביטול שבשיקול דעת בית המשפט". במקרה כזה, נשקלים שני אלה: מהן הסיבות למחדל שהביא לאי-הגשת התגובה, ומהן הטענות לגופן; והעניין השני הוא העיקרי (ר' א' גורן, "סוגיות בסדר דין אזרחי", מהדורה שביעית, עמ' 282-283).

5.את בקשת הביטול מייחד המבקש לסיבות המחדל, בלבד, ואינו נכנס לגופן של טענות (לבד מאמירה כללית, כי תגובת המשיבה על בקשת ההארכה "מלאת אמירות שאינן אמת"). באשר למחדל, הרי שהמבקש מדגיש, ושב ומדגיש עד לעייפה, כמה חשוב היה לו להגיש את תגובתו, אולם מסביר מדוע לא הגישה במועד, שכן לאור הדיון שנקבע לשמיעת ההתנגדות (ליום 16.6.2010, 4 חודשים לאחר מכן), טעה לסבור כי יוכל להגיש את תגובתו עד סמוך לפני הדיון.

6.בתגובתה על בקשת הביטול, מפנה המשיבה לתקנה 241(ג1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, הקוצבת 10 ימים לתגובת המבקש על תגובת המשיב על בקשה בכתב, וכן להחלטתי מיום 14.2.2010, שניתנה בין היתר בעקבות בקשה מפורשת שהגיש המבקש לאפשר לו להגיב על תגובת המשיבה, בה קצבתי מועד זהה לתגובתו. המבקש אינו טוען בשום שלב, כי לא קיבל את ההחלטה מיום 14.2.2010. המשיבה מדגישה, כי ההחלטה מיום 14.2.2010 ניתנה שבועיים לאחר שנקבע הדיון, ולפיכך ממילא לא ברורה טענת המבקש בעניין זה.

עוד מפנה המשיבה את תשומת הלב להעדר תצהיר בתמיכה בבקשת הביטול.

7.עתה הגיש המבקש את תגובתו על תגובת המשיבה על בקשת הביטול (תוך שהוא מלווה אותה, כדרכו, בהודעות ובקשות טכניות, כגון, הפעם, לאשר הסדר הגשה הכולל משלוח בפקס ומשלוח מקביל בדואר). הפעם מצרף המבקש תצהיר בתמיכה בטענותיו, ומחדד אותן תוך שהוא שוחקן הדק היטב, היטב הדק. המבקש חוזר על טענתו העיקרית, לעניין טעותו לאור הדיון שנקבע, ומסביר עוד, כי מקור הטעות בכך שאת ההודעה הקובעת את הדיון (אותה הוא מכנה "החלטה") קיבל לאחר ההחלטה בה נקצב המועד לתגובה, וסבר על כן שההודעה מבטלת את ההחלטה, והמועד בן 10 הימים שנקצב הפך, מאליו (כך נראה), למועד שיסתיים אי-אז, סמוך למועד הדיון. הוא אף סבור, כי אותה "החלטה" (שאינה אלא הודעה) היא כ"החלטה אחרת" הגוברת על הוראות תקנה 214ג1 (בה נכתב, שהמועד הוא 10 ימים אלא אם נקצב מועד אחר ע"י בית המשפט).

באשר לגוף העניין, נוגע בו המבקש בקצה-קצהו, תוך שהוא סבור, כך נראה, כי להידרש לטענות עצמן (הנוגעות להארכת המועד, ולטענות ההגנה) יש משום חוצפה. באותו מעט מזעיר, טוען המבקש כי ברשותו ראיות למכביר, שיוכיחו את טענותיו בהתנגדות, ואף את טענותיו לעניין הארכת המועד.

8.סבורני, שלא זהו המקרה בו מובילה הפעלת שיקול הדעת אל עבר ביטול החלטה שניתנה.

אין ספק, כי המבקש לא פעל כדין עת לא הגיש את תגובתו, והסתמכותו על ה"החלטה" הקובעת דיון בהתנגדות כגוברת על החלטה מפורשת שניתנה אחרי אותה הודעה (גם אם אכן התקבלה בידיו לפניה, כטענתו) או על הוראות התקנה, זאת שעה שהגשת אותה תגובה כה חשובה לו, לדבריו, היא, במקרה הטוב, רשלנות, ובמקרה הפחות טוב, זלזול בסדרי הדין ובבית המשפט.

התנהלות שכזו ניתן לקבל, בנסיבות מסוימות, ובדוחק, מבעל דין שאינו מיוצג; אולם, במקרה דנן, בו המבקש הוא עורך-דין בעצמו, לא ניתן להתייחס אליו כאל מי שאינו מיוצג. ולא זו אף זו, שאפילו במקרה של בעל דין שאינו מיוצג, ניתן למחול על מחדלים שכאלה רק כאשר לגופם של דברים יש הצדקה עניינית להידרש לכתב הטענות שלא הוגש.

במקרה דנן, ראשית, כאמור, מתעלם המבקש כמעט לחלוטין מהפן הענייני של הדברים, ושנית, לבטח שלא הביא טענה, שהיה בה כדי לחזק את תוכנן הענייני של טענותיו שכבר עלו בכתבי הטענות הקודמים (כגון: ההתנגדות, בקשת ההארכה, וכן בקשת עיכוב ההליכים ובקשת ביטול ההליכים שהוגשו אף הן); תוכן ענייני זה כבר זכה להתחייסותי בהחלטה הנדונה, ולא נמצא כי היה בו די לשם הגמשת סדרי הדין בסוגיית הארכת המועד (אין כאן המקום להרחיב, ואפנה לעמוד 3 של ההחלטה הנדונה).

שעה שכך כבר קבעתי, ניתן היה לצפות להתייחסות מפורטת, לרבות אסמכתאות וראיות, מצד המבקש, באופן שהיה בו אולי כדי להביא לשינוי דעת בית המשפט באשר לטיב ההגנה שבפי המבקש, או לטיב טענותיו לעניין המועד.

כל האמור הוא, אפילו נקבע שצירוף התצהיר לתגובת המבקש מרפא את המחדל שבאי צירופו לבקשת הביטול עצמה.

9.התוצאה מהאמור היא, שלגבי שני הטעמים של בית המשפט לשקול בבואו לבחון בקשה לביטול החלטה, לא עלה בידי המבקש לעמוד ברף הנדרש, ודווקא בעניין העיקרי כשל יותר מאשר במשני.